הנוסח המלא של ה"ספר הלבן" של ממשלת ברק על

הפרת ההסכמים מצד הרשות הפלשתינית/אש"ף

הפרות הסכמים חתומים ע"י הרשות הפלשתינית ואש"ף:

תיעוד של אי תום לב וניהול כושל

נובמבר 2000

תקציר ראשי

גל האלימות הנוכחי - המובל ע"י הפתח "תנזים" - הוא למעשה ניסיון של ערפאת להשיג באמצעות אלימות, את מטרותיו הפוליטיות המקסימאליות ולהתחמק מההחלטות המתחייבות כדי להביא את המשא ומתן לסיום מוצלח.

כך נופצו הנחות מרכזיות:

   ·   התנהגותו של ערפאת בעקבות פסגת קמפ דיוויד מעידה שהוא מעדיף שלא להתמודד עם ההחלטות הקשות המתחייבות כדי להגיע לפשרה היסטורית;

   ·   במקום לגלות אחריות כלפי עמו, אנו רואים את נכונותו לנצל את הסבל הפלשתיני, כולל מות ילדים בקו האש (ניצול מחפיר) .

   ·   במקום להתחשב ברגישויות יהודיות וישראליות (במקביל לזכויות הלגיטימיות שלהם עצמם), הפלשתינים מעדיפים, כעת, ללבות את אש ה"זהות הפלשתינית" האסלאמית ("אל אקצה בסכנה!"), כדי לעזוב את שולחן המשא ומתן ולהחליפו בהתערבות בינלאומית.

דינמיקת ה"מאבק" קיבלה עדיפות על פני התחייבויות פלשתיניות.  ההפרות של התחייבויות אלה  כוללות:

   ·   שימוש ישיר במשטרה הפלשתינית (שערפאת למעשה מתייחס אליה כאל הכוחות הצבאיים של צבא פלשתין) בהתנגשויות אלימות.  אחד מן המקרים הקשים ביותר, שבו האחריות, רובה אם לא כולה, מוטלת על המשטרה הפלשתינית, היה מעשה הלינץ' בשני חיילי מילואים  ברמאללה ב - 12 באוקטובר 2000.

   ·   יחס אמביוולנטי לטרור, ולעתים אף שיתוף פעולה גלוי.  יחס סובלני לחמאס סייע בפתיחת סכר קמפיין הטרור של פברואר-מרץ 1996; במשבר הנוכחי, מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלשתינית, לרבות ה"תנזים" (מיליציה) של תנועת הפתח של ערפאת, מעורב בפועל בהתקפות טרור ושיתוף הפעולה הביטחוני ננטש כמעט לגמרי.

   ·   אי-איסוף נשק בלתי חוקי - אלפי כלי נשק שהושארו, משנת 1994 בידי התנזים.  כלי נשק בלתי חוקיים שונים נראו בשטחים באירועים האחרונים ובמשך הפגנות והלוויות.

   ·   הסתה לשנאה - אלמנט מרכזי במשבר הנוכחי הוא המאמץ הבלתי פוסק לגייס את ההמונים הערבים ולגרום לאי-יציבות באזור - ושאלת "היכן סלאח א-דין"? כל זה על רקע מגמה רחבה יותר בחינוך ובמסרים ציבוריים, המשמיצים את היהודים ודוחים את האפשרות לפתרונות פשרה.

   ·   גודל המשטרה הפלשתינית - הרבה מעבר ל - 40,000 מקבלי משכורות. זוהי הפרה של הסכם הביניים.

   ·   גופי בטחון פלשתינים פועלים מחוץ לתחומים המוסכמים - במיוחד מנגנון הביטחון המסכל, הפועל במזרח ירושלים תוך כדי הפרה גלויה של ההסכמים.

   ·   בנמל התעופה של עזה, היו תקריות חוזרות ונשנות של התנהגות פסולה, המעלות שאלות לגבי עשיית שימוש בלתי חוקי בנמל התעופה.

   ·   בנושא יחסי החוץ שלה, הרשות הפלשתינית פועלת תוך הפרת ההסכמים לגבי מעמד הביניים שלה.

   ·   התעלמות קבועה מהסכמים ונהלים בתחומי ה כלכלה והתשתית .

   ·   פעילות פלילית בקנה מידה גדול - מגניבת רכב ועד עבירות מס - מתבצעת תחת חסותה של הרשות הפלשתינית.

   ·   במשבר הנוכחי, הרשות הפלשתינית לא הצליחה להגן על מקומות קדושים יהודיים בשכם וביריחו.

יש להזכיר שאש"ף לא היה "גורם לא ידוע" כאשר הוא נכנס לתהליך השלום: מאחוריו עבר ארוך של טרור, הפרות הסכמים (עם ממשלות ערביות - ירדן ולבנון), וניצול לרעה של התושבים הנמצאים תחת שלטונו. מכאן, שנתבקשו התחייבויות רשמיות רחבות, החל מההתחייבויות שניתנו לראש הממשלה רבין, לפני החתימה על הצהרת העקרונות.  אך, אלו תורגמו, לעתים קרובות, בצורה חלקלקה, או שכובדו רק כשלערפאת ולרשות הפלשתינית היה כדאי לכבדם.

תוכן העניינים

1.  מדוע התחייבויות רשמיות היו חשובות בתהליך השלום של אחרי 1993?

2.  ראיות לאי תום לב מהותי: ערפאת יוצר רציונאל לאי קיום ההסכמים;

3.  היבטים ספציפיים של אי קיום ההסכמים:

שימוש ישיר באלימות במשבר הנוכחי

   ·   לאורך כל הזמן (חטיפת אזרחים ישראלים וכו');

   ·   טרור – התייחסות אמביוולנטית ושותפות לדבר עבירה;

   ·   אי איסוף כלי נשק בלתי חוקיים;

   ·   הסתה והנצחת השנאה;

מרכיבים נוספים לאי קיום הסכמים מצד הפלשתינים

   ·   גודל המשטרה הפלשתינית;

   ·   גופי בטחון הפועלים מחוץ לתחומים המוסכמים;

   ·   הפרות לגבי הנוהל המוסכם בנמל התעופה דהנייה בעזה;

   ·   לא ננקטה כל פעולה כדי ליישם את המדיניות הנוגעת לאשרות המבקרים;

   ·   יחסי חוץ;

   ·   הפרות בתחומי הכלכלה והתשתיות;

   ·   פעילות פלילית בחסות הרשות הפלשתינית;    

   ·   כישלון בשמירה על מקומות קדושים של ישראל;

4.  ההנחות המנופצות

   ·   בחירה בלתי הפיכה בשלום;

   ·   עניין ברווחת העם הפלשתיני;

   ·   יחסי גומלין ליד השולחן הדו-צדדי;

5.  שורשי הבעיה

   ·   האסטרטגיה של ערפאת בהתחמקות מהחלטות;

   ·   הסחת הדעת מכישלון פנימי;

   ·   תיאוריות של קונספירציה וחישוב מוטעה;

נספחים

מדוע התחייבויות רשמיות היו חשובות בתהליך השלום של אחרי 1993?

מאז חודש ספטמבר 1993, אש"ף, כארגון, הפך לצד חתום להצהרת העקרונות והשותף של ישראל במשא ומתן.  פירושו של דבר הוא, שבנושאים נרחבים, היה צורך בהתחייבויות רשמיות, כדי לנסות ולהבטיח את קיום ההתחייבויות, ככל שניתן. זאת לאור העבר של אש"ף הרצוף בהפרות הסכמים, ומגמה רצופה של עשייה שלא בתום לב, שהטביעה את חותמה על תפקודו כקואליציה של ארגוני מחבלים.

בתקופות שונות בהיסטוריה שלהם, אש"ף והארגונים הנלווים שלו היו מחויבים לאסטרטגיה של חיסול ישראל כמדינה (אסטרטגיה זו התגלמה בזמנו, באמנה הלאומית הפלשתינית).  אסטרטגיה זו יושמה ב:

   ·   פעילות חבלנית מתמשכת;

   ·   הפרת הסכמים והבנות עם מדינות מארחות ערביות;

   ·   ניצול וניהול כושל באזורים שבהם שלטה ה"מדינה בתוך מדינה" שלהם בתוך לבנון;

על רקע זה, ישראל חשה מחויבות לדרוש התחייבויות רשמיות בנוגע לכמה מן הנושאים הבסיסיים הברורים ביותר לכאורה  בתהליך.  התחייבויות אלה אמנם נתקבלו; אך לעתים קרובות קבלו פרשנות חלקלקה, במיוחד לגבי נושאי ביטחון מרכזיים, שימוש באלימות, ומניעת טרור.

על אף העדות המצטברת על כוונות של אי תום לב, כפי שמתואר להלן, ישראל וגופים אחרים המעורבים במשא ומתן שמרו על התקווה לשלום יציב, המבוסס על ההנחה שהתהליך, והמומנטום שלו, ימתנו את עמדת ערפאת לדו-צדדיות ואת הבחירה באלימות כאופציה.  תקווה זו נופצה כעת.

ראיות לכוונות של אי תום לב מהותי; ערפאת יוצר רציונאל לאי קיום ההסכמים

כבר בנאומו של ערפאת על מדשאת הבית הלבן, ב - 13 בספטמבר 1993, אפשר להבחין ברמזים לכך שמבחינתו הצהרת העקרונות לא בהכרח מסמנת את סוף הסכסוך.  הוא לעולם לא נפרד ממדי הצבא שלו, המסמלים את מעמדו כמפקד מהפכני; יתרה מזו, במונחים של תאור היסטורי רחב יותר, מבחינתו, מפת "פלשתין" היא כפי שהייתה ב1948-, כלומר כל השטח של פלשתין המנדטורית. זאת, בניגוד לעמדתו הרשמית ליד שולחן המשא ומתן.

בהזדמנויות שונות, ערפאת המשיך להשתמש במילה "ג'יהאד", שבאופן מילולי פירושה "מאבק" אך, במובן הספציפי (בצביון הדתי) של המאבק הפלשתיני, "ג'יהאד" פירושו התייחסות ברורה לאופציית הטרור.  כך, בהספד לפקיד פלשתיני - ב - 5 ביוני 1995, (בשיא תהליך אוסלו) עראפת חלק כבוד, יחד עם אחרים, לשתי מחבלות (דלאל אל-מוגראבי ו'עביר ווהידי); ואמר על הילדים זורקי האבנים שהם "הגנרלים הפלשתינים".  הוא נשבע לקהל שלו (האוהד במופגן את החמאס) ש"השבועה איתנה להמשך בג'יהאד קשה, בג'יהאד ארוך זה, בדרך השאהידים, בדרך הקורבנות."

מעניינות במיוחד, בעניין זה, הן ההתייחסויות החוזרות ונשנות לחוזה הודאיבייא, שחתם הנביא מוחמד עם אויביו ממכה, בזמן שהיו עדיין חזקים ממנו. הוא ביטל חוזה זה זמן קצר לאחר שכבש את העיר.  התייחסות פומבית ראשונה כזו באה זמן קצר לאחר חתימת הסכם הביניים, בנאום ה"ג'יהאד" שנשא במסגד ביוהנסברג (והושג ע"י הקהילה היהודית שם, ושודר בישראל במאי 1994).

המשמעות שמייחס ערפאת להודאיבייא הובהרה עוד יותר בנאום שנשא כמה חודשים מאוחר יותר, לרגל יום-השנה להצתת מסגד אל-אקצה ע"י מטורף אוסטרלי ב- 1968. (לעתים קרובות נעשה שימוש באירוע זה בתעמולה הפלשתינית, כהוכחה לכוונות המרושעות של ישראל.)

"האם הנביא, שליחו של אללה, אחרון הנביאים, באמת הושפל (כפי ש"עומאר בן אל-כתאב האשים אותו)?  לא, ושוב לא.  הוא לא הושפל.  אך לכל מצב נסיבות משלו". (הטלוויזיה הפלשתינית, 21 באוגוסט 1995).

ההתייחסות לחוזה השלום עם הודאיבייא עלה שוב ב- 1998, בצירוף אזהרה ש"כל האופציות פתוחות בפני העם הפלשתיני" .  (הטלוויזיה אורביט, 18 באפריל 1998).

למעשה, כאן טמון הרציונאל לקבלת תהליך אוסלו ותהליך המשא ומתן, על ההתחייבויות השונות הכרוכות בכך: לא כפעולות בונות אמון ושיתוף פעולה, אלא כאמצעים זמניים ובמטרה לבטל אותם ברגע שהנסיבות יהיו נוחות לכך.

בפני קהל מוסלמי, כמו זה שהיה לו במסגד ביוהנסברג, בחודש מאי 1994 (אחד הראשונים מסוגו לאחר תקופת פוסט-אוסלו, ערפאת - "אח מוסלמי" לשעבר, שאולץ לעזוב את מצרים של נאצר בשנות ה – 50, מהסיבה הזאת, דיבר בניב המוכר של רדיקאליות אסלאמית.

לקהל חילוני יותר הוא מציע טיעון אפשרי על הזמניות או התנאים של התחייבויותיו, ע"י התייחסות אליהם בהקשר ל"תוכנית השלבים" לשחרור פלשתין, כפי שנרשמה בוועד המרכזי של אש"ף בשנת 1974.

ערפאת התייחס להחלטה מ- 1974 להקים "רשות פלשתינית" בכל השטח שישראל תיסוג ממנו גם בנאום שנשא על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, ובהתכנסות האסיפה הראשונה של מועצת החקיקה של הרשות הפלשתינית במרס 1996 ("אל-איים", 8 במרס 1996).

גם סגניו של ערפאת היו שותפים להשקפה אינסטרומנטלית זו על ההתחייבות לאי-אלימות, מרכזית ככל שיהיה לעניין התהליך כולו.

בנאום (שתועד בוידיאו) שנשא נביל שע'ת בשכם בינואר 1996 - שוב בזמן של משא ומתן מתקדם – הוא תיאר את האסטרטגיה במונחים שנשמעו בלתי ריאליים, אך כעת נשמעים מוכרים:

"החלטנו לשחרר את ביתנו הלאומי שלב אחר שלב . . .   אם ישראל תמשיך - אין בעיה.  ואז אנו מכבדים את הסכמי השלום ואי-האלימות . . .  אם וכאשר ישראל תא מר "מספיק" . . .   במקרה זה הווה אומר שאנו חוזרים לאלימות.  אך הפעם יהיה זה עם 30,000 חיילים פלשתינים חמושים ובארץ עם אלמנטים של חופש . . .  אם נגיע למבוי סתום נשוב למלחמה ולמאבק שלנו כפי שעשינו לפני 40 שנה."

בעקבות החלפת השלטון בישראל, ושלושה  שבועות לפני פרוץ האלימות בעקבות פתיחת מנהרת הכותל בירושלים, הזהיר מוחמד דאחאלן, פקיד פלשתיני בכיר, ראש מנגנון ה"ביטחון המסכל" בעזה ולעת עתה שותף לנתינת האור הירוק לפעולות טרור ברצועה, שהחזרה למאבק המזוין, בשיתוף פעיל של כוחות הרשות הפלשתינית, היא בגדר אפשרות, בהתחשב במבוי הסתום של התהליך ("אל-היית", 2 בספטמבר 1996)

בעקבות אירועי ה"מנהרות" (המכונים בפי הפלשתינים "קמפיין אל-אקצה"), ערפאת דיבר במחנה הפליטים דהיישה, שליד בית לחם, ושוב הדגיש את טבעו המתמשך של הג'יהאד הפלשתיני ("אנו מכירים רק מילה אחת . . .") ואת העובדה ש"כל האופציות פתוחות".

גם אחרים המשיכו לשקף עמדות אלה.  נושא המשרה הציבורית הדתית הגבוהה ביותר בהיררכיה הפלשתינית - המופתי של "ירושלים ואדמות פלשתין", שיח' איקרימה סברי, אמר לעיתון הפלשתיני "אל-איים" (3 במרץ 1997) שירושלים לא ניתנת להחזרה ע"י משא ומתן ולכן האופציה היחידה היא מלחמה.  מנהיג הפתח בגדה המערבית, מרוואן ברגותי - פעיל מרכזי במשבר הנוכחי - הזהיר כבר במרץ 1997, שאנשיו נוטים לחזור אל המאבק המזוין. באותה הזדמנות הוא גם שיבח את החמאס על הפיגוע שביצע בתל אביב, אשר בו נהרגו שלוש נשים ("אל-איים", "אל-הייאט אל-ג'דידה", 26 , 27 במרץ 1997).

בכינוס ב- 15 בנובמבר 1998, ערפאת שוב איים באופן גלוי שה"רובה הפלשתיני דרוך ונכוון אותו אם ימנעו בעדנו מלהתפלל בירושלים . . . הגנרלים של האבנים מוכנים".  (אל-איים, 16 בנובמבר 1998).  באותה נימה, הוא דיבר גם בפני סגל הפתח מאזור ירושלים, לרגל יום השנה ה31- לקרב קארמה, וביטא מוכנות להתמודד עם מאבקים כאלה בעתיד, כדי להגן על זכויות פלשתיניות (עיתון הארץ, 21 במרס 1999).

לאחרונה, ובמידת מה, תחת השפעה של מה שהתפרש כ"ניצחון" של החיזבאללה בלבנון, רווחו מאוד התייחסויות לאופציית הטרור, ואכן אימון הילדים למאבק מזוין נעשה בכוונה, גם במהלך פסגת קמפ דיוויד, כאיתות למה שיקרה בעתיד אם לא ייענו דרישות הפלשתינים.

בזמן שהתגולל המשבר הנוכחי, היה זה שוב נביל שע'ת  שהציע הסבר לכוונת ערפאת כאשר אמר ש"כל האופציות פתוחות" :  בראיון ל - CNN בלונדון (7 באוקטובר 2000), הוא הזכיר לבן שיחו "שאף אחד לא האמין לו כשהוא נהג לומר זאת . . . [אך] הבחירה איננה בין האופציה של משא ומתן לבין האופציה של לוחמה. ניתן לנהל משא ומתן ולהילחם בו בזמן (כפי שעשו האלג'ירים והוייאטנאמים).  מכאן, "העם הפלשתיני נלחם בנשק, בג'יהאד, באינתיפאדה ובפעולות התאבדות . . .  ונגזר שתמיד נילחם וננהל משא ומתן, זה לצד זה."

מרכיבים ספציפיים להפרת הסכמים

הנושאים המובאים להלן בשום אופן אינם מקיפים.  עם זאת, הם כן מוכיחים את הרציונאל לאי-קיום ההסכמים, כפי שהוצג לעיל, ולמעשה מצביעים על מגמה חוזרת של ניצול לרעה, ניהול כושל ואלימות גלויה מצד הרשות הפלשתינית.

בהיבט זה, המשבר הנוכחי איננו מסמן נקודת מפנה.  קדמו לו "התפרצויות" קודמות, כולל משבר ה"מנהרות" בספטמבר 1996 ואירועי ה"נאקבה" קצרי-הימים במאי 2000.  אף על פי כן, אין תקדים בכל מעשיה הקודמים של הרשות הפלשתינית להתמוטטות הנוכחית של כל ההתחייבויות הקיימות וליצירה השיטתית - יום יום, שבוע שבוע - של אווירה רוויה בפחד ושנאה, ברדיפה אחר גיוס כלל-ערבי וכלל-פלשתיני.

כל זה אינו רק הפרה של התחייבויות שנתקבלו במפורש בתחילת תהליך אוסלו, אלא גם הפרה גלויה ולעתים בוטה של ההבנות שהושגו בפסגת שארם א-שיח האחרונה.  שיטת הפעולה של התעלמות מוחצת מהבנות כתובות ובלתי פורמליות כאחת (גלויות ולא גלויות), ובמיוחד השימוש במיליציה חמושה בלתי חוקית - הכפופה לערפאת - בעימות בעל עוצמה-נמוכה המוסווה כ"מחאה עממית" או "אינתיפאדה", מאשרת שמנקודת המבט של הפלשתיני, הדינמיקה החדשה של ה"מאבק" והקריאה להתערבות ערבית ובינלאומית מקבלים סדר עדיפות על “pacta sunt servanda"

מעבר למצב הנוכחי של לוחמה, אי קיום ההסכמים מצד הפלשתינים מקיף גם מרכיבים נרחבים של נוהגים יומיומיים, החל מספרי לימוד ועד גניבות רכב. המרכיבים הללו נדונים פה רק בחלקם.

שימוש ישיר באלימות

ברור הוא שההפרה הגלויה ביותר של התחייבויות הפלשתינים היא ההשתתפות הישירה של הכוחות החמושים - ה"משטרה" הפלשתינית (שלמעשה היא הצבא הסדיר של ערפאת) והגופים הביטחוניים השונים - בעימותים חמושים עם צה"ל או בהתקפות נגד אזרחים ישראלים.

שיטת הפעולה הבולטת במשבר הנוכחי התבססה כבר ב- 1996, כששוטרים פלשתינים מילאו תפקיד מרכזי בהתנגשויות מקיפות שגרמו למותם של 15 חיילים ישראלים;  למעשה, הם פעלו ככוח לוחם גם במקומות שבהם השתתפו חלק מהם בסיורים המשותפים עם צה"ל, לפי הסכם הביניים, רק שעות ספורות קודם לכן.

במשבר הנוכחי, תפקיד הכוחות הפלשתינים הרגילים היה יותר אמביוולנטי, דבר שמתאים לאינטרסים של ערפאת. מצד אחד, הוא שומר את ידו מוצפנת למחצה, ומצד שני הוא משתמש בעיקר בכוחות המיליציה שלו - הפתח תנזים או בקדרים שלו - בחילופי האש וההתקפות על מטרות ישראליות.

למעשה, מפקדי משטרה מקומיים, קבלו הוראות, בהזדמנויות שונות, להשיב את החוק והסדר ולהחזיר את השקט על כנו, אך, לעתים קרובות, מעשיהם הצביעו על כך שהם הרגישו (או יותר נכון הבינו) שהוראות אלה לא תואמות את התמיכה הרחבה יותר במאבק (כפי שהשתקף במאמץ התעמולתי, כפי שמפורט להלן) ולכן ביצעו את ההוראות בחוסר התלהבות.

במקרים רבים, המשטרה הפלשתינית לקחה חלק בעימותים, בצורה מסודרת או כיחידים; ואין ראיה שננקטו צעדים משמעתיים נגד שוטרים שנהגו כך.  יותר מכך, יש הוכחות לשותפות המפעילים של מנגנון הביטחון המסכל - במיוחד ברצועת עזה - בהתקפות מזוינות על צה"ל ועל אזרחים ישראלים.

יתכן והאירוע החמור ביותר במשבר הנוכחי, אשר לו אחראית, במידה רבה, המשטרה הפלשתינית הוא מעשה הלינץ' שנעשה בשני חיילי מילואים ברמאללה ב- 12 באוקטובר 2000.  אמנם היה זה המון מתפרע שהרג אותם וריטש את גופותיהם, אך היו אלו שוטרי המשטרה הפלשתינית שתפסו אותם, הביאו אותם למטה המשטרה במרכז העיר רמאללה ועשו מאמץ קטן מאוד כדי למנוע את ההתקפה.  עד כה, הרשות הפלשתינית לא עשתה דבר כדי להעניש את האחראים למעשה.

נוהגים יומיומיים:  גופי הביטחון הפלשתינים, כגון מנגנון הביטחון המסכל ושרות המודיעין הכללי וזרועו בגדה המערבית, תחת פיקודו של סגן אלוף תאופיק טיראווי, היו מעורבים בפעולות אלימות אחרות תוך הפרת ההסכמים, כגון חטיפה או מעצר בלתי חוקי של אזרחים ישראלים (בכמה מקרים, ערבים ישראלים החשודים כ"משתפי פעולה"), ורצח סוחרי קרקעות פלשתינים (החשודים במכירת קרקע ליהודים).

מקרה בולט נוסף (ללא קשר לעימות ספציפי מקומי), שבו פעל פקיד בכיר ברשות הפלשתינית למעשה כמחבל, הוא ההוראות שנתן אלוף גהזי ג'באלי, מפקד כוח המשטרה לשניים מאלופיו לתקוף מתנחלים בגדה המערבית ביולי 1997 ("ידיעות אחרונות", 18 ביולי 1997) .

יותר מכך, ב"נקודות חיכוך" שונות (כגון אירועים בבית לחם, מרץ 1998; כביש גוש קטיף ברצועת עזה, יולי 1998; חאן יוניס, פברואר 1999), שוטרים פלשתינים וחברים בכוחות מאורגנים אחרים, הוציאו כלי נשק בתמיכת מפגינים אלימים או בעימותים ישירים עם כוחות צה"ל.

יחס אמביוולנטי, או שיתוף פעולה גלוי עם פעולות טרור

"אני רוצה להבהיר שכל הסדר או הבנה פעילה בין אש"ף לחמאס לגבי אפשרות להמשך הטרור ע"י החמאס, באישורו של אש"ף, יהווה מניעה נגד ההסכם ויישומו" (ראש הממשלה רבין בכנסת, 18 באפריל 1994).

הכישלון הפלשתיני למלא אחר התחייבויות לריסון הטרור, ולמעשה החיזור התקופתי אחר החמאס והג'יהאד האסלאמי כפרטנרים למאבק, שהותיר זיכרונות מרים ביותר ב- 1995-1996, ועכשיו נראה שהוא חוזר על עצמו יש השפעה על החברה הישראלית, ומכאן על האפשרויות לבניית גשרי אמון ושיתוף פעולה חיוניים.

התפתחות חשובה בהקשר זה, הייתה ההבנה בין הרשות הפלשתינית והנהגת החמאס, כהכנה לבחירות של המועצה המחוקקת בינואר 1996, שהייתה למעשה הגדרת "כללי המשחק" בנוגע לפעולות טרור. ראש הממשלה רבין הזהיר מפני מצב כזה יותר משנה קודם לכן. אז ביקשה הרשות הפלשתינית מהחאמס (בטיוטה מאוקטובר 1995) את "סיום הפעולות הצבאיות מתוך או בתוך השטח הלאומי של הרשות, או הצהרה עליהם בכל צורה." (JMCC סיכום עיתונות יומי, 12 באוקטובר 1995).

ההבנה עצמה נתקבלה בקהיר בין יו"ר המועצה הלאומית הפלשתינית סאלים אל-זע'נון ומנהיג החמאס חאלד משע'ל

ב- 21 בדצמבר 1995 ("אל קודס", 22 בדצמבר 1995), הרשתה הרשות  לחמאס "להחזיק בהסתייגויותיו" ביחס להתחייבויות הפלשתינים (לרסן את הטרור). כלומר, להימנע מפעולות שבהן תאשם הרשות הפלשתינית.

בראיון משותף ("אל-נהר", 23 בדצמבר 1995), זע'נון הרחיק לכת בהסבירו, שבמקרה של תקיפה על חברון (שהייתה אז תחת שלטון ישראלי) לא יהיה זה תפקיד הרשות הפלשתינית לעשות משהו בנדון; אם ישראל רוצה למנוע פעולה כזו, עליה להזדרז ולסגת משאר השטחים . . .

רעיון זה הובהר, מספר חודשים מאוחר יותר, ע"י נציג הרשות הפלשתינית בליגה הערבית, מוחמד סובייה: חמאס, הוא אמר, התחייב שלא לפעול מתוך שטח שבשליטה פלשתינית ("מנה" בערבית, 8 במרץ 1996).  עד לאמירה זו, קמפיין הטרור בתוך ישראל, שכמעט הביא לקריסת התהליך כולו, כבר מזמן יצא לדרך.  דבר זה רק אישר את מהלך הרשלנות הכללית, ולעתים שיתוף פעולה פעיל או לפחות תמיכה מוראלית ע"י הסכמה שבשתיקה לפעילות חמאס, מצד רשות הפלשתינית והגופים הביטחוניים שלה.

במשך הימים הראשונים של איחוד השטחים תחת שליטתו, ממאי 1994 והלאה, ערפאת דחה לחצים ממושכים של ישראל לריסון החמאס ולהגבלת, אם לא השמדת, התשתית שהוקמה ע"י ארגון הטרור.  אי הביצוע בעניין זה, מעמיד בסימן שאלה את התמיכה הבסיסית בהסכמי אוסלו; והתוצאה הבולטת ביותר הייתה העלייה החדה במספר הישראלים שנפלו קרבן להתקפות טרור במשך תקופה זו.

ערפאת המשיך, במשך כל התקופה הזו, לחבוק את החמאס, במונחים פוליטיים; כשה"מהנדס" יחיא עייש - האיש שעמד מאחורי רבות מן ההתקפות החמורות ביותר של החמאס - נהרג, הוא בא לביקור תנחומים אצל מנהיג החמאס מחמוד אל-זההר ("אל קודס", 6 בינואר 1996).  בינתיים, ראש מנגנון הביטחון המסכל בעזה, דאחלאן, שמר ככל הנראה על קשריו עם מנהיג כוחות ה"עיז-אל-דין אל-קאסם", ה זרוע הצבאית של החמאס, מוחמד דייף (חבר ילדות) וניתק אותם רק לאחר הפיגוע השני בירושלים ("הארץ", 10 במרץ 1996).

היה זה הריב הפוליטי (כולל לחץ בינלאומי אינטנסיבי) שבא אחר פיגועי ההתאבדות במרץ-פברואר 1996, שלבסוף הביא לנתק בנוהג זה, כשהרשות הפלשתינית התעוררה במאוחר לתוצאות התנהגותה בנושא זה.

במרץ 1997, לפני הפיגוע בתל אביב (שיותר מאוחר זכה לשבחים מברגותי), שוב נתן עראפת לחאמס יותר מ"אור ירוק" (כפי שהוזכר לעיל): דבר זה מרומז באמירה של חבר הקבינט של ערפאת הקשור לחמאס, עימאד פאלוג'י, לעיתון האמריקאי "מיאמי הרלד", ב - 5 באפריל 1997.

השנים שלאחר מכן, שבהן שאלת ה"גומלין" קבלה במה מרכזית ליד שולחן המשא ומתן (שהגיע לשיאו בתזכיר נהר וואי והבנות הביטחון הנספחות אליו), סומנו ע"י תוצאות מעורבות - הלחץ לשיתוף פעולה ביטחוני הוביל להיענות חלקית, אך שום צעדים ממשיים לא ננקטו נגד תשתיות טרור; ונוהג ה"דלת המסתובבת", כלומר שחרור מחבלים פעילים ומפעילי הג'יהאד האסלאמי ופלשתינים/חמאס, זמן רב טרם מועד זמנם להשתחרר, הפך לבעיה מתמדת ונשאר כזה.

הרשות הפלשתינית מתייחסת, מאז ייסודה, ברשלנות עקבית לפעילי טרור.  בהתפרצויות תקופתיות, היא כן פעלה כדי לעצור אחדים מהם והגיבה (עד להתפרצות המשבר האחרון, אך מאז, כמעט ולא) למידע ספציפי מישראל או ממקורות אחרים (לרוב של ארה"ב) על פעולות טרור מתוכננות.  אך רוב הזמן:

   ·   המדיניות הייתה לשלב חברי פתח לשעבר "ניצים" (מחבלים), בגופי הביטחון השונים.  במאי 1994, כאשר שנכנסה לעזה, הרשות הפלשתינית מינתה כשוטרים, בין השאר, שני אחים - ראג'י ו'ארנו אבו סיטא - המבוקשים על רצח ישראלי במרץ 1993 ("ידיעות אחרונות", 27 במאי 1994).  יותר מ - 90 "ניצים", חלקם רוצחים, גויסו בספטמבר 1994 ("הארץ", 10 בספטמבר 1994).

   ·   נוהג דומה יושם גם לגבי פעילים שאינם מן הפתח, בהנחה (לעתים מוטעית באופן קטלני) שהם יושפעו מכך.  ראזי ג'באלי הודה פעם שיותר מ - 150 חברים מתנועות ה"אופוזיציה" משרתים בכוח המשטרה שלו (הטלוויזיה של פלשתין, 24 ביוני 1997).

   ·   הרשות סירבה, באופן שיטתי ולעתים תוך זלזול בוטה בהתחייבויות כתובות לעשות כן, להסגיר לפי דרישת ישראל אפילו מחבל אחד מן הרשימה (שמנתה באחת ההזדמנויות מעל - 30 מבוקשים).

   ·   במקרים שבהם רוצחים ומבצעי פעולות טרור חמורות אחרות כן נעצרו ע"י הרשות הפלשתינית, שלעתים טענה שזהו "מעצר לשם הגנה" מפני תגובה ישראלית, הם נשפטו בן-לילה וקבלו גזר דין מפוברק, כדי לגרום לכך שאי אפשר יהיה להסגירם.

   ·   אחד מן המקרים האלה - המשפט המפוברק של שני אחים מיריחו על רצח שני מטיילים ישראליים בוואדי קלט, בספטמבר 1995 - הביא לתגובות קשות בישראל: שר החינוך דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין - תומך נלהב של תהליך השלום - ציין רשמית את העובדה שהרשות הפלשתינית לא עושה דבר כדי לחנך את הנוער הפלשתיני לשלום. הוא הוסיף ואמר שהתבטאויות הרשות הורסות את המאמץ לבניית אמון, וש"בדיחה גרועה" כגון המשפט ביריחו, פועלת לרעה בקרב דעת הקהל הישראלי. (הצהרת משרד החינוך, 18 בספטמבר 1995).

אי איסוף כלי נשק בלתי חוקיים

ימים ספורים לאחר חתימת הסכם הביניים בקהיר, במאי 1995, הבהיר ראש מנגנון הביטחון המסכל בגדה המערבית, ג'בריל רג'וב, שההסכם, למרות התועלת שהוא מביא לפלשתינים בהתחשב בנזק שנגרם למטרתם בעקבות נפילת ברית המועצות ותבוסת סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, לא יחייב אותם לפעול כ"צבאו של לאחד" (צבא שחרור לבנון, בני הברית של ישראל בדרום לבנון באותו זמן) בריסון אלו המבקשים לבצע פעולות טרור נגד ישראל.

"לגבי השאלה ביחס לכלי נשק" - דיווח "אל-נהר" ב 25 במאי 1994 - "רג'וב חילק את זה לשלושה חלקים: הראשון, אלו שתחת פיקוח לאומי, כלומר כלי נשק בידי סיעות לאומיות [כגון הפתח] המופנים נגד הכיבוש - את אלה נאשר מתוך מחויבות לאומית.  השני - אלו הנישאים, כעת ובעתיד, בגלל סיבות חברתיות ואישיות, נלמד כיצד לטפל בהם.  השלישי - כלי נשק הנמצאים בידי חשודים, גנבים ומרגלים, שייאספו בכל מחיר."

פירוש הדבר הוא ששום מאמץ רציני לא ייעשה כדי ליישם את ההתחייבות החד-משמעית לאסוף כל כלי נשק בלתי חוקי.  חברי פתח המשיכו לשאת נשק בגלוי, ובאירועים האחרונים הציגו כלי נשק שונים, כגון רימוני יד ונשק אוטומטי, שאחזקתם בשטחי הרשות הפלשתינית אסורה בהחלט. מכאן אפשר ללמוד שכלי נשק כבדים יותר, שנרכשו, נגנבו או הוברחו, נמצאים בידי הכוחות הפלשתינים או המיליציות.  באחד המקרים, מלאי תחמושת שנגנב מרכב צה"לי הוזמן ע"י מפקד פלשתיני והוחזר רק לאחר הפעלת לחץ אינטנסיבי על הרשות הפלשתינית.

על כן, בתזכיר נהר וואי, נזכרה מחדש הדרישה לאסוף כלי נשק בלתי חוקיים, דרישה שחזרה על עצמה גם בפסגת שארם א -שיח בפברואר 2000.  הפלשתינים הסכימו לגבש וליישם - שלב אחר שלב - תוכנית מפורטת למטרה זו, אך למעשה:

   ·   "חוק כלי הנשק והתחמושת" שעבר בפזיזות ע"י המועצה המחוקקת של הרשות הפלשתינית, לאחר הסכמי וואי, רחוק מלעמוד בדרישות ששורטטו בהסכם הביניים;

   ·   בשטח, פעילות פלשתינית הייתה מאוד מוגבלת, היות ולא הוגשה כל תוכנית; בהזדמנויות שונות, פשיטות גלויות נעשו נגד סוחרי נשק ספציפיים בגדה המערבית ועזה (מסיבות מקומיות/אישיות).

   ·   לא היו יותר דיווחים לוועידת המעקב.

כך הפך השימוש בנשק בלתי חוקי, במיוחד בידי ה"תנזים", לבעיה מרכזית במשבר הנוכחי.    זוהי בעיה גם עבור החברה הפלשתינית בכלל: דיווחים על שימוש ממושך בכלי נשק אלו במסיבות חתונה וכו', הם נושא לוויכוח קשה.  התשובה, כפי שהופצה ע"י התקשורת הלאומית היא "לכוון את כל קני הרובים לעבר האויב."

[תמונות: כלי נשק בלתי חוקיים בשטח הרשות הפלשתינית: רובה עם כוונת טלסקופ.  רימון יד. רובה עוזי.  טיל נ"ט]

הסתה והנצחת השנאה

היות וההנהגה הפלשתינית המשיכה לראות במצב הנוכחי מצב זמני, לא נעשה שום מאמץ שיטתי מצדה לחנך מחדש את הנוער הפלשתיני, או את הצבור הרחב, לגבי הצורך לקבל את ישראל כשכן ולראות בשלום ערך.  רוב העבודה בתחום הזה בוצעה ע"י גורמים חיצונים כדוגמת "זרעי שלום".

נדרשו זמן רב ומאמץ מתמשך כדי להכניס שינויים ולהסיר טקסטים אנטי-יהודיים מובהקים מספרי הלימוד הפלשתינים. ספרים אלה עדיין אינם כוללים אף מפה המציגה את ישראל, או אפילו את העיר תל אביב.  כפי שנאמר קודם, יש בשימוש רק מפה אחת - של פלשתין - המוצגת בפורמט ענק בכל מקום.  בתי-ספר ומוסדות להשכלה גבוהה משמשים להנצחת תיאור היסטורי זה.  שאלת החינוך וההסתה עלתה בשיחות וואי. התוצאה הייתה הקמת ועדה משותפת לטיפול בנושא, אך לא נעשה הרבה בנדון. היה זה בלתי אפשרי לגשר על פני הפער התפיסתי הבסיסי ולא עבר זמן רב עד שהוועדה שבקה חיים.  היקף מאמצי הפלשתינים להנצחת השנאה ודחיית הציונות וישראל (ולעתים קרובות מדי, בשימוש העממי יותר במונח "היהודים"), רחב מכדי להביאו במלואו, מעבר למספר דוגמאות ויזואליות בוהקות.

בתקופה שלפני המשבר הנוכחי, שני פקידים מילאו תפקיד בולט בהכנת הצבור הפלשתיני לחוסר האפשרות להגיע לפשרה כלשהי ולצורך להתכונן לעימות:

   ·   חסן אל-קאשיף, ראש המשרד למידע של הרשות הפלשתינית ופרשן יומי גם בתקשורת האלקטרונית ובעיתון "אל-איים", טוען שהיות והפלשתינים אינם יכולים לקבל בשום פנים ואופן את הסכמי קמפ דיוויד (או כל סטייה מן הפרשנות הערבית להחלטה 242), עליהם להתכונן למאבק מתמשך (ולאגור מזון);

   ·   שיח’ איקרימא סברי, המופתי של ירושלים, המשיך להסית ולהטיף לשנאה בהקשר לדיונים על עתיד הר הבית במשך ולאחר פסגת קמפ דיוויד, תוך כדי העלאת חששות (למרות 33 שנות שלטון ישראלי) שהיהודים מתכננים להרוס את אל-אקצה ולבנות מחדש את בית המקדש שלהם, ושהחל המאבק על ירושלים.

כשפרצה האלימות, פרצה גם מערכת הסתה ללא תקדים שמטרתה להחדיר שנאה ולגייס את "ההמון הערבי".  זו ניכרה, מעל הכל, בניצול הבלתי פוסק של התמונות הנוראות של מותו של מוחמד דייף (שהוכתר כ"הוצאה להורג"). מערכת הסתה זו כוללת הצגה ויזואלית ומפורטת היטב של המתים והפצועים, לרבות סיורים מודרכים בחדר המתים המצולמים לטלוויזיה והתמקדות המצלמות בפצעים.  פן נוסף של ההסתה הוא השמעה בלתי פוסקת של שירים לאומניים - "היכן המיליונים" [של ערבים], "היכן עומר וסלאח א-דין" [כובשים מזוינים של ירושלים] – בשידורי הרדיו, עם הפסקות רק לחדשות ולתוכניות אירוח (שבהן המשתתפים מתחרים זה בזה בעוצמת השנאה והכעס שלהם לישראל. תוכניות אחרות מוקדשות לדיון בתוכניות הפעולה נגד ישראל).

בהצהרה האחרונה שקרא הנשיא קלינטון בפסגת שארם האחרונה, הוא ציפה בבירור ששני הצדדים יתחייבו לשים קץ להסתה ולאלימות.  זה לא קרה במציאות.  במשך שעות ספורות הטלוויזיה הפלשתינית מיתנה מעט את מה שתואר על-ידה כ"אינתיפאדה שוחרת שלום", אך עם רדת החשיכה התנזים המשיך בירי. מנגנון התעמולה הבין את הרמז ומצעד הסבל והמוות המתמשך שב על כנו.

הסבל הוא אמיתי וכן השימוש בו.  יותר ויותר ברור - אפילו לפלשתינים - שהשילוב של אלימות והניצול הפוליטי של הסבל, דורש שהילדים ידחפו קדימה אל זרועות הסכנה.

מרכיבים נוספים להפרת הסכמים

הנושאים העיקריים שנידונו לעיל הם רק קצה הקרחון.  בטווח רחב של עניינים אחרים, הפלשתינים התעלמו ביודעין, או לפחות נכשלו במאמץ ליישם את ההתחייבויות שלקחו על עצמם;  מעשיהם חתרו עוד יותר תחת אותם גשרי אמון ושיתוף פעולה שהיו אמורים להיבנות בתקופת הביניים.

גודל המשטרה הפלשתינית

מספר השוטרים הפלשתינים (למעשה חיילים) הוא הפרה תמידית של הסכמי הביניים: במרץ 2000, מספרם עלה על המספר המוסכם - 30,000 - ביותר מ - 10,000 כאשר רק 20,000 מהם הגישו את שמותיהם לאשור ישראל כפי שנתבקש מן ההסכם.

הסכמי וואי, יחד עם התחייבויות מפסגת שארם (הראשונה), כוללים מנגנון המיועד לשים קץ למצב זה; הפלשתינים לקחו על עצמם להעביר רשימה של כל השוטרים.  בפברואר 2000, הם אכן הגישו שתי רשימות - האחת של שוטרים בשרות פעיל (26,000) והשניה של גברים מובטלים הרשומים כשוטרים (16,000).  בכל מקרה, הצד הפלשתיני לא פעל כדי ליישב את עניין הפרת הסכם זה.

גופי ביטחון פלשתינים הפועלים מחוץ לאזורים המוסכמים

הפרת הסכמים עקבית נוספת היא הפעילות של שוטרים/חיילים פלשתינים (באופן קבוע בשטחי "B" - האמורים להיות תחת שליטה ביטחונית ישראלית, ופעמים בשטחי "C" - המיועדים להישאר לגמרי תחת שליטה ישראלית).  חברים בגופים הביטחוניים השונים, במיוחד במנגנון הביטחון המסכל (בכל הזמנים ובכל האזורים, כולל מזרח ירושלים וחברון), מופיעים באזורים האסורים להם ללא תיאום מוקדם עם הצד הישראלי.

הפרת הנהלים המוסכמים בנמל התעופה דהנייא בעזה

מאז החתימה על ההסכם הנוגע להפעלת שדה התעופה, התבררה מגמה של הפרות ושיבושים שיטתיים: השימוש באמבולנסים כדי לחמוק מבדיקה (במקרה אחד, ב- 18 בדצמבר 1999), כדי להבריח מחבל מבוקש); פועלים המצטופפים סביב המטוס, שיבוש ההליכים המוסכמים; התעלמות מתנאי ההסכם להטלת וטו על הפועלים; והזמנת התקן מטען ללא הודעה.

אי יישום מדיניות מוסכמת על היתרים למבקרים

כחלק ממגמה רחבה יותר של מניפולציות והפרת חוקי ההגירה והרישום, בשטחי הרשות הפלשתינית שוהים, לפי האומדן, למעלה מ - 40,000 אנשים  שתוקף אשרת המבקרים שלהם פג. למעשה ובניגוד להסכמים, הם כבר התיישבו שם כתושבי המקום .  בכמה מקרים ידוע על מבקרים כאלה המועסקים ע"י מוסדות הרשות הפלשתינית.

קשרי חוץ

חלק גדול מרשת קשרי החוץ של הרשות הפלשתינית, הסכמים דו-צדדיים שהיא חותמת או השתתפות פלשתינית בארגונים בינלאומיים, כולל הסכם הסחר שנחתם באירופה, הוא הפרה של הסכם הביניים, שהגדיר את גבולות הסמכות של הרשות (כל חתימה על מסמך, הסכם או חוזה עם ישות זרה ע"י "שר" של הרשות הפלשתינית, מחוץ לפונקציה של אש"ף, היא הפרה של מעמד הרשות הפלשתינית.

הפרות כלכליות

הרשות הפלשתינית מאשימה באופן עקבי את ישראל בניהול כושל של כספי הרשות.  כלפי הציבור שלה, הרשות טוענת שישראל לא העבירה 800 מיליון ולכן לא משולמות משכורות למורים ולעובדי ציבור אחרים.  זאת, למרות העובדה שישראל העבירה את התשלומים (אפילו בזמן המשבר הנוכחי) וחתמה עם הרשות הפלשתינית, ביוני 2000, על הסכם שלפיו הכספים  יכללן מע"מ.

הרשות הפלשתינית סירבה לאשר או לשלם את חובותיה, שתפחו לממדים גדולים מאוד, לעיריות או לשירותים הציבוריים (חשמל ומים) הישראליים.  בכל פעם שחברת החשמל ומקורות ניסו לנתק את שירותיהם בגלל אי תשלום חובות - הפלשתינים האשימו את ישראל בפגיעה בתושבים הפלשתינים.  דוגמה נוספת היא משחטות רכב המשגשגות בשטחי הרשות הפלשתינית.

הפרות תשתית

הרשות הפלשתינית מתעלמת באופן עקבי מתכנון והחלוקה לאזורים, כמו גם מהסכמים על שיתוף פעולה כלכלי:

   ·   סלילת כבישים ופרוייקטים ציבוריים בשטחי "C", מקום שאין לה סמכות חוקית;

   ·   פלישה לאדמות מדינה בשטחי "C" ובאזורים לא מסומנים ("לבן" על המפה). בפברואר 2000, נמנו כ - 180 פלישות כאלה ברצועת עזה ו 210 בגדה המערבית;

   ·   ביצוע פרוייקטים של חשמל ומים ללא תיאום;

   ·   הפעלת שידורים בתדרים לא מתואמים;

פעילות פלילית תחת חסותה של הרשות הפלשתינית

הסכם הביניים של 1994 חייב את שני הצדדים לשתף פעולה במניעת פשע ובהחלפת מידע; הסכמי וואי בשנת 1998 הוסיפו לעניין זה הקמת ועדה מיוחדת לדון ביחסים הכלכליים בין שני הצדדים, כולל "שיתוף פעולה בלחימה נגד גניבות רכב".

למעשה, גניבות רכב וצורות אחרות של פעילות פלילית ממשיכות לשגשג, לעתים קרובות בהיקף שנראה בלתי סביר לחלוטין, אלא אם כן המעשים הפליליים מתבצעים במידת מה באשור המשטרה הפלשתינית וגופי ביטחון אחרים.  יש רמזים ברורים לכך שהרשויות הפלשתיניות מקבלות נתח ב"תעשייה" זו (מניחים שרוב ה 45,000 כלי הרכב שנגנבו בישראל ב- 1997 נמצאים בשטחי הרשות הפלשתינית, מפורקים מחלקיהם ואפילו "מוקצבים" ע"י פקידי הרשות - "הארץ", 21 באוגוסט 1998) - ושקריאה במקום הנכון לבכיר פלשתיני יכולה באמת להביא להחזרת הרכב הגנוב.

צורות אחרות לפעילות פלילית שהרשות הפלשתינית מתעלמת ממנה או אפילו מאשרת, קשורות למרמה פיננסית, תחבולות קיצוץ מסים בקנה מידה רחב (אחת מהן קשורה לראש מנגנון הביטחון המסכל בגדה המערבית - ג'בריל רג'וב; שותפיו הישראלים נעצרו והורשעו); עבירות רכוש בתחום הקניין הרוחני ושיווק מוצרים ברמה ירודה ביותר.

כישלון בהגנה על המקומות הקדושים

בשני מקרים מרכזיים, במהלך המשבר האחרון, כוחות הרשות הפלשתינית נכשלו בקיום התחייבויותיהם בהסכמי הביניים, ובמקרה של קבר יוסף, גם בקיום הבטחה שניתנה למפקדים ישראלים באזור שכם, להגן על מקומות קדושים יהודיים.

בעקבות החלטת ישראל לסגת מקבר יוסף כדי להימנע משפיכות דמים, המקום נבזז, הועלה באש וחלקים ממנו אף פורקו.  מפקדים פלשתיניים מקומיים הצהירו בגלוי שרגל של ישראל לעולם לא תשוב לדרוך שם; אדם אחד, שכנראה רצה לבקר את המקום, נרצח באכזריות, וקבוצת מטיילים (כולל נשים וילדים) שחבריה "נחשדו" בהתקרבות יתר לקבר, נורו, נפצעו ואחד מהם נהרג.

יותר מכך, ב - 12 באוקטובר 2000, המשטרה הפלשתינית נכשלה במניעת חילול בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" שבאזור יריחו, שנבזז וחלק ממנו הועלה באש.

ניסיונות מאוחרים לתיקון את הנזק, נעשו בעיקר כתוצאה מתגובה בינלאומית קשה להפרת התחייבויות פלשתיניות אלו (וכן אי ההכרה ברגישויות יהודיות דתיות: אווירה שהחמירה ע"י הטיעונים הגסים שערפאת ואחרים עושים בהם שימוש כדי לבטל כל חזקה יהודית על הר הבית).

ההנחות המנופצות

כיצד כל זה מסתכם?

ההנחה היסודית של תהליך אוסלו הייתה שבמשך הזמן, גם אם לא בן לילה, תיווצר בשטח מציאות חדשה של יחסי גומלין,  עם אפשרות פתוחה לריבונות פלשתינית בעתיד הרחוק יותר.  דבר זה אמור היה לגרום לערפאת לחדול מן האופציה של האלימות וה"מאבק" (שבהם הוא ואחרים ברשות הפלשתינית המשיכו לתמוך).  זה לא קרה במציאות.

בחירה בלתי הפיכה בשלום?

במאמר שנכתב לא מכבר כמכתב לערפאת ("זה הזמן להחליט, יאסר", 6 באוקטובר 2000), קרא בעל הטור האמריקני, טום פרידמן לערפאת להחליט מי הוא:  עושה שלום או מהפכן מועד.

העדויות המוצגות במסמך זה לצד התנהגותו של ערפאת בחודשים האחרונים מצביעים בבירור על כך שהוא עדיין לא קיבל החלטה זו; או, שהנהגת הרשות הפלשתינית בחרה בדרך האלימות כתגובה לקריאה "להחלטות קשות" שהיה עליו לקבל לאחר פסגת קמפ דיוויד.  ערפאת דאג לכך שתנועת הפתח, הזרוע הצבאית והפוליטית המרכזית שלו, תדע, שהוא מצפה ממנה לפעול (ולהתחמש); ופעולה זו נתמכה ונשמרה ע"י האינטנסיביות הלהוטה של ההסתה מצד גופי התקשורת הפלשתיניות - עיתונות, תחנות רדיו, ומעל הכל הטלוויזיה הפלשתינית.

האופציה ל"אינתיפאדה" חמושה הייתה זמן רב בכוננות, גם במונחי תכנון (כעדות כוללת, כולל עדויות ממקורות מודיעיניים, המצביעות על התכנון עוד זמן רב לפני פרוץ האלימות), והדרך שבה דעת הקהל הפלשתינית והערבית שוכנעה נגד אפשרות הפשרה בנושאים מרכזיים.

חלק ברווחת הנמשלים?

הנחה נוספת שהחזיקה את התהליך הייתה התקווה שככל שהרשות הפלשתינית תהפוך ל"ממשלה” מבוססת, בחירותיה בעתיד יושפעו מהצורך לספק את טובת הנמשלים, גם אם ההתפתחות של ממשל דמוקרטי ברשות הפלשתינית רחוקה מלהיות מושלמת.

עם הזמן, גם הנחה זו הועמדה בסימן שאלה ונופצה ע"י האירועים של התקופה האחרונה.  בנוסף לבעיות נרחבות יותר, הנובעות מניהול כושל של הרשות הפלשתינית בעניינים כלכליים וציבוריים, מרכיבים מסוימים של המדיניות הפלשתינית כלפי ישראל ובעיקר כישלונה לרסן את הטרור ולחסל את תשתית הטרור, חייבה את ישראל להגביל את חופש התנועה והתעסוקה של פלשתינים, במיוחד של הצעירים שמגויסים בקלות ע"י החמאס ודומיו, בתוך ישראל.

הרשות הפלשתינית לא התקשתה להאשים את ישראל בתוצאות של הגבלות אלה. אך, בשורש העניין נעוצה האמביוולנטיות העקשנית של ערפאת לגבי התחייבויותיו הביטחוניות (כשאלו נשמרו ביתר הקפדה, תחת לחץ מבחוץ, החיים הכלכליים בשטחי הרשות שופרו באופן ניכר, כפי שהיה בשנת 1998-1999).

חוסר היחס של ההנהגה הפלשתינית לרווחת אזרחיה עלה מדרגה כעת.  ההסלמה בתעמולה הפלשתינית של השבועות האחרונים נראית בבירור: סבל, במיוחד מות ילדים, הפך לכלי שרת הקורא לעם הפלשתיני ולעולם הערבי כולו.  כך, באופן שיטתי, היא ניצלה את המוות הטרגי של הילד מוחמד אל-דורה בצומת נצרים, שם הוא נפגע בחילופי האש בין חיילי צה"ל לפלשתינים. הרשות הפלשתינית סילפה, כוונה תחילה, את סיבת מותו של הילד והציגה אותו כ"הוצאה להורג בדם קר", דבר שנשמע בתדירות גבוהה בשידורי הטלוויזיה של הרשות.

למעשה, אסטרטגיה זו מוליכה ליותר סבל ושיבושי חיים, כולל הקשיים הכלכליים שהרשות מביאה על תושביה, בזמן שישראל מבקשת, למעשה, להבטיח אספקה סדירה לשטחי הרשות הפלשתינית.  הטקטיקות של הפתח/תנזים ככל הנראה גם מכוונות לגרום סבל נוסף לאוכלוסיות אזרחיות, כפי שהובהר ע"י השימוש שהם עושים בבית ג'אלא - קהילה נוצרית - כדי לפתוח באש על גילה בירושלים, מתוך הכרה מלאה בתוצאות מבחינת התושבים (שלא רוצים בהתקפות אלו).

תן וקח ליד שולחן הדו-צדדי?

בגרעין האסטרטגיה הנוכחית, כפי שנאמר בבירור בנאום של ערפאת בפסגה הערבית בקהיר (21 באוקטובר), מצוי האיום שלא תהיה כל יציבות בינלאומית או אזורית, אלא אם כן יתקבלו הדרישות של הפלשתינים; והקריאה לקהילה הבינלאומית להחליף את המבנה הנוכחי של התהליך (ארה"ב, לדברי ערפאת, לא חייבה את ישראל ב"חוק הבינלאומי" לפי הפרשנות הערבית) במנגנון של כפיה.

כך, הסבל הפלשתיני הפך למוקד הפנייה לאו"ם, כולל ניצול לרעה של תהליך ה"התאחדות לשלום" (שמאפשר לעצרת הכללית של האו"ם לדחות את החלטת מועצת הביטחון), וקריאה מופרכת למועצת הביטחון לשלוח כוחות כדי "להגן על שטחים פלשתינים", דוגמת קוסובו. כל זה במאמץ ברור להתרחק משולחן המשא ומתן ולהתחמק מהחלטות קשות.

עדויות לפעילותו במישורים הבינלאומיים של נביל שע'ת, השר לתכנון ושיתוף פעולה בינלאומי של הרשות הפלשתינית, קיימות כבר יותר משנה (למשל, ההצהרה שלו לאל-איים, ארגון רשמי של הרשות הפלשתינית, ב - 9 במאי 1999); הדחיפה הנוכחית לוועדת בדיקה בינלאומית היא חלק ממדיניות זו.

שורש הבעיה

מה הוביל את ערפאת והנהגת הרשות הפלשתינית לבחור בדרך האלימות וההסתה ככלי מדיניות?  מגמה עקבית שנמשכת מזה מספר שבועות, עם מטרות מוגדרות היטב ("בינלאומיות" של הקונפליקט) ועם האמצעים הדרושים (סבל והקרבה פלשתינית מצולמת בטלוויזיה), מתאימים ככל הנראה, היטב כדי להשיג מטרות אלו ולא לבטל את השימוש באמצעים האמורים כשיבוש בר חלוף או כגחמה.  מתוך הגבולות של מה שמדע המדינה המודרני מכנה "רציונאליות מרותקת", בהימור של ערפאת יש סיכון אך הוא לא בלתי רציונאלי.

עם זאת, כדי להבין את שורש הגורמים של בחירה זו, או, יותר נכון, הסירוב הפלשתיני לבחור פעם אחת ולתמיד בדרך השלום, חייבים להצביע בקצרה על כמה מן הנושאים החוזרים ונשנים בהתנהגות הפוליטית של ערפאת במשך השנים.

האסטרטגיה של ערפאת בהתחמקות מקבלת החלטות

במשך כל שנות כהונתו כמנהיג תנועת הפתח, ערפאת ייחס חשיבות רבה לעיקרון של שמירה על "איסתיקלאל אל-קרראר", זאת אומרת יכולתו להימנע מלהיות ה"סוכן" של מישהו (והיו רבים בזירה הפלשתינית שהיו מזוהים עם אינטרסים ערבים או זרים כלשהם ופעלו למענם . . . ).

אלמנט מרכזי ביכולתו של עראפת לפעול כך, לפחות עד שמשבר מרכזי אילץ אותו לקבל החלטה, היה התמרון התמידי בין הקטבים של כל מערכת בינלאומית או אזורית שבה עבד - מצרים ויריביה בעולם הערבי; נושאי הדגל של המלחמה הקרה; הסורים ואויביהם בלבנון.

בשנים האחרונות, מגמה זו של ה"ישיבה על הגדר" ואי החלטה נעה סביב שני קטבים:

   ·   משחק עם ארה"ב (אשר אתה פתח בדיאלוג בדצמבר 1988) נגד עיראק (שבה הוא רואה משקל נגד ערבי הרואי לעוצמה של ארה"ב).  במידת מה, משחק זה עדיין קיים.  בזמן שערפאת דיבר טובות על קלינטון בפסגה הערבית בקהיר, הוא גם תמך בקריאה להסרת הסנקציות על העם העיראקי הסובל.  סנטימנטים פרו-עיראקיים, כולל הקריאה הנלהבת של מפגינים פלשתינים לסדאם חוסיין "לפגוע, לפגוע בתל אביב" (עם ראשי חץ כימיים) עדיין נפוצים בין הפלשתינים למרות הלקחים שנלמדו מן ההחלטה הרת האסון ב 1990-1991.

   ·   משחק הדיאלוג עם ישראל (וההתחייבויות הרשמיות המפורטות למעלה) כנגד יחס אמביוולנטי כלפי החמאס, טרור, והשימוש באמצעי טרור. תוצאות דרך זו הן שמירה על אופציות פתוחות והימנעות מכל רמז לכך שעכשיו הוא "שייך" לישראל (כמו צד"ל לשעבר בלבנון).לכך יש  ביטוי במיוחד במשבר האחרון.

הסחת תשומת הלב מכישלון פנימי

בחודשים האחרונים, זמן רב לפני פסגת קמפ דיוויד ולא בהכרח בקשר לעמדות ערפאת במשא ומתן, יש ראיות נרחבות (אם כי נסיבתיות ומעורפלות משהו, בגלל מחסור בכלים אמינים לניתוח רגשות הציבור הפלשתיני שנתון לשליטה רודנית) הצביעו על כך שהרבה מן האשראי ההתחלתי של הרשות הפלשתינית ותומכיה כבר בוזבז.  לפי סקרי דעת קהל בקרב הפלשתינים, של קליל שיקאקי, אחוזי התמיכה בערפאת יורדים בהתמדה - הרבה מתחת ל -  40% - והרוב המוחלט של משתתפי הסקר רואה במוסדות הרשות הפלשתינית מוסדות מושחתים וכושלים.

מקור הבעיה הוא השיטה הריכוזית והמונופול הכלכלי, הנשלט ע"י מוחמד ראשיד (קאליד סלאם)

 וה PCSC - עם המונופול על כמה סחורות בסיסיות; (ה "GUARDIAN", 27/4/97); משפחת אל-מסרי וחברת הגג שלה ,PADICO; והאינטרסים הכלכליים השונים של ה"בוסים" הביטחוניים, דחלאן ורג'וב.

התוצאות ברורות לעין כל: אקלים עוין לתחרות אמיתית ולכללי שוק חופשי משקף זלזול בוטה ברכוש פרטי, שוחד, שחיתויות ואי סדרים בכספי סיוע ופנים. כמו כן, חוסר נכונות לעמוד בהתחייבויות להימנע מכל אלה תועד היטב ע"י מחלקת המעקב הציבורי של הרשות הפלשתינית, ה"ארצות התורמות" וארגונים לא ממשלתיים (NGO’S ) רבים.

ההוכחה החותכת ביותר לניהול הכושל של הרשות הפלשתינית כלפי האוכלוסייה שבשטחה היא אי הטיפול באוכלוסייה הנזקקת ביותר שלה - הפליטים.  הרשות הפלשתינית לא רק מתעקשת שלא להשתמש בשום חלק מתקציבה לשיפור תנאי החיים במחנות, היא אף דורשת ש"הקהילה הבינלאומית תגדיל את התמיכה לתושבי המחנות".

הקריאות לערפאת לשנות את המצב הקיים, שחלקן באו מאחדים מחבריו הקרובים ביותר, דוגמת צוות המועצה ליחסי חוץ, שבדק את הממשל הפלשתיני, נפלו על אוזניים אטומות, וקריאות לשינוי שבאו מבפנים נדחו בגסות.  במצב עגום שכזה (שלפי הדיווחים הובילו אפילו את תושבי ירושלים הפלשתינים, וכמובן ערבים ישראלים, לדחות את הרעיון של העברתם לשלטון הרשות הפלשתינית), אין זה מפתיע שיתכן והיה לערפאת יותר נוח להצית מאבק לאומי ולהטיל את האשמה לחסכים עתידיים על ישראל.  זאת, במקום להתמקד בצורך הדחוף לרפורמה במערכת הפלשתינית.

תיאוריות של קונספירציה ואי הערכות נכונות

מגמה חוזרת ונשנית נוספת המשפיעה, לעתים, על כושר השיפוט של ערפאת, היא נטייתו לפזר תיאוריות של קונספירציה (מו'אמרת) ולהשתמש בהן, כאשר קו דק מפריד בין עובדה לדמיון. זו בולטת בצורה שבה הוא "הסביר" את המשבר הנוכחי בפסגת החירום הערבית.

כך למשל, בסדרת ראיונות שהעניק בחודשים מרץ ואפריל 1995, כולל פגישה מרתקת עם קהל אמריקני וישראלי אוהד, ערפאת עורר את הטענה שארגון ישראלי חשאי בתוך השב"כ, העובד דרך החמאס והג’יהאד האסלאמי הפלשתיני, היה למעשה אחראי לסדרת התקפות טרור, כגון הפיגוע בבית ליד (שבו נהרגו 22 ישראלים).  צריך לציין שטענה פנטסטית זו באה (כבר אז) בצירוף אזהרה: לכל מאמץ מצד ישראל לעכב את תהליך השלום בגלל "תירוץ" ביטחוני, כפי שהוא ראה זאת, תהיה השפעה נוראה על מעמד ישראל בעולם:

“המלך חוסיין לא ימשיך אתכם, גם המצרים, וסנגל, ומנדלה לא, אם התהליך אתנו ייכשל . . .  כמו כן, גם כל אפריקה, וחמש המדינות המוסלמיות שבמרכז אסיה ואפילו סין.  אתם יודעים כמה הקשרים שלנו חזקים במדינות אלו . . . " (גדעון לוי "הארץ", 28/4/1995; ראה גם "אל-הייאת אל-ג'דידה", 22/3/95).

בנאום שנשא עראפת בפסגת החירום הערבית בקהיר תפסה תערובת זו של תיאוריית קונספירציה דמיונית והאיום בחוסר יציבות לישראל, לאזור ולעולם כולו - אלא אם כן דרישותיו ייענו - מקום מרכזי. בנאום זה הוא האשים את ישראל וצה"ל בקנוניה שנמשכה יותר משנה להכין את ה"טבח" בעם הפלשתיני ובכך הוא הסביר את הצורך הדחוף בהגנה בינלאומית בתוך כל "שטחי פלשתין".

הסכנה המרומזת בטענות מניפולטיביות מעין אלו ו"טענות על המציאות" היא שהן עלולות להתפתח בקלות לקריאה לא נכונה של המצב וחישוב מוטעה מסוכן, כפי שהיה ב- 1995, כשערפאת פטר את עצמו באופן זה מכל מאמץ רציני לרסן את הטרור; וכך המצב עלול להיות גם כעת.

[תמונה: מפת "שטח פלשתין" במסמך רשמי של הרשות הפלשתינית הכולל את כל ישראל]

Continue (appendices)

Return to the Israel Behind The News Home Page

Click on the above banner for more information